תמר וכסלר מאבחנת ותומכת רגשית, מנחת סדנאות העצמה וקורסי "אבחון ציורים".
מה זה "אבחון ציורים"? אנשים רבים וילדים במיוחד מתקשים בהבעת רגשותיהם ובביטוי התחושות הפנימיות שמלוות את המצבים השונים בהם הם נמצאים. קושי בהבעה מילולית לא בהכרח ימנע לגמרי את יכולת הביטוי! ישנם דרכים רבות לזהות רגשות או לאבחן את עוצמתם ותקינותם, דרך צורות ביטוי נוספות. הציור נחשב מאז ומתמיד לכלי הבעה בלתי מלולי מצוין! הוא פותח דלת אל עולמו הפנימי של המצייר. וחלון הצצה מרתקת החושפת רגשות חבויים ובלתי מודעים שלו. דרך הציור אפשר להבין תהליכים ומצבים בצורה עמוקה ומדויקת שאין באפשרות התשאול המילולי להבהיר . חוקרים מכל העולם התעסקו בנושא במשך שנים, אספו ידע רב,, הפכו אותו לכללים מסודרים, בהם משתמשים המאבחנים בעבודתם.
אנסה לפתוח צוהר קטן לעולם גדול הנקרא;
"אבחון על פי ציור" .
ברצוני לשתף אתכן בסיפור שהתרחש בסדנה שערכתי לקבוצת תמיכה של נשים חולות במחלות כרוניות או סופניות ל"ע. סיפור זה, כמו כל הבאים אחריו, הוא אמיתי לחלוטין! בו אנסה להבהיר את הקשר בין אבחון ציור להעצמת המצייר והסובבים אותו, תוך מתן דגש על הערך החשוב ביותר, העובר כקו רוחב בכל העצמה והוא: "עין טובה"!! לפעמים קשה להשתמש בה, אבל תמיד אפשר!
סיפור של ציור
שחור, זה טוב או לא?
ערב, הבית עסוק, צליל מוכר מפלח את השקט- הפלאפון!
"שלום, מדברים מארגון תמיכה לנשים המתמודדות עם מחלות קשות."
"כן?"
"תוכלי להגיע ל"סדנת העצמה" ביום....
"כן בוודאי!"
הנחתי את הפלאפון חדורת תחושה ברורה: הפעם זה שונה, הפעם זה מפחיד! "ריבונו של עולם, עשה אותי צינור לעידוד ולתקווה. שלח לי סייעתא דישמיא מיוחדת, עשה שאדע מה להגיד, ויותר-מה לא! עשה שלא אמעד בהרגשתי ויותר-בלשוני! אלוקי! לעשות רצונך חפצתי! למרות הקושי נסעתי, כי לא היתה לי סיבה-שלא. ועד שהגעתי אל הכתובת לא הפסקתי להתפלל....
מחלקה אונקולוגית הדסה ירושלים.
ד"ר שולף נכנס לחדר 513 תיק רפואי בידו. "זהו, היום את משתחררת! הגיעו כל הבדיקות, עזרנו לך כמה שיכולנו! מעכשיו את יכולה להיות בבית". "ד"ר, זה טוב או לא??" הרופא עסוק בשקט בכתיבה. "מכתב השחרור יהיה מוכן אצל האחות בעוד חצי שעה.' - - - - - - - - - - 'זה טוב ו לא?' -- - - - - - -- --
מונית, נסיעה, עצירה, עליה במדרגות, בתיבת הדואר הזמנה! "אמא," מתפלאת הבת "זה בשבילך אבל מה זה "קמנו ונתעודד"?" "זה מהקבוצה של הנשים! מתי המפגש הבא?" "מחר בשמונה תלכי תלכי!" "נראה איך ארגיש, אם אהיה בכלל מסוגלת."
נכנסתי לחדר רגיל בבית רגיל. חדר מלא בחמישים נשים לא רגילות. אוירה רצינית, תחושת וואקום של סבל. חלוקת צבעים, דפים, מציירים מה שרוצים. עבודה חרישית, לחישות זהירות ושקט. מיקדתי לעצמי מטרה נחושה: מפה כלן יוצאות עם......חיוך! ציור אחר ציור מקבל התייחסות, ואז הוא הגיע: דף צהבהב, ועליו קשקוש שחור שחור שחור בצבע "רינגו" עבה .
שחור, שמנסה לכסות את כל הדף ולא כ"כ מצליח. בפינה כתם כחול ועוד אחד אדום ממול, וגם אחד ירוק למעלה. וכל השאר קשקושיה שחורה עצבנית, נחושה, נועזת, כאובה, מדוכדכת וכמעט אטומה לגמרי.
"ריבונו של עולם!" התפללתי בלא קול, "ביקשתי, לא ציורים שחורים!" לאחר זמן, כאשר נזכרתי ברגע הזה, עניתי לעצמי: "כן, קיבלת רק אחד!"
תוך כדי שאני מעבירה את הציור לעיני כל המשתתפות, אני מחשבת מצב: שקט, דממה של הזדהות מקסימלית. זאת אומרת שאני עכשיו מדברת אל כל ה"וואקום" היושב כאן, ומחכה לראות מה יש לי כבר להגיד? מה אני מבינה בסבל? כשהתפילה שוב על שפתי, ובתקווה לעזרתו במילוי שליחותי, אני מתחילה:
-איזה צבע יש פה? ת. שחור? - ואיזה עוד? ת. אדום - ואיזה עוד? ת. כחול - ואיזה עוד? ת. ירוק - ואיזה עוד? ת. שקט! ת. אה... צהוב ש. איזה צבע יש פה הכי הרבה? כולן עונות: שחור!!
אני הופכת את הדף, ומראה לכולם, שהציור נצבע על דף צהבהב יפיפה. הנשים מסכימות: כן צהוב יש יותר. אני מסבירה :הצהוב היה קודם, הוא תופס יותר שטח, השחור מנסה להסתיר אותו, אך בכל זאת הצהוב רחב יותר. צהוב זה שמש של בוקר, שמחה של התחדשות...
תוך כדי דיבור, מזדהה המציירת- אישה מבוגרת חרושת קמטי סבל, ואומרת "המצב שלי לא טוב!" ראיתי בה כמיהה להזדהות עם הכאב, והחלטתי, שאת זה היא כבר קיבלה מכל הסובבות אותה. ממני היא תקבל משהו אחר:
"אין רע בעולם" אמרתי. "יש קשה, יש מר, כואב אבל לא רע!" והיא מגיבה "אבל אני לא שמחה!" אני מסבירה לה: "השחור הוא וילון הוא רצון ה' כרגע. ברצונו יסיט אותו וברצונו לא. זוהי ההתמודדות כרגע וזה רצון ה'. אבל, תגידי לי באמת," אני פונה אליה, "האם צריך לברא בך שמחה חדשה??"
היא מנמיכה מבט, חושבת. שקט. דממה. היא מרמה את העיניים ועונה :"לא, לא צריך לברא בי שמחה חדשה" כן... והיא מחייכת!!
עד כאן הסיפור.
בדו שיח ביני לבין ה"סובלת", התנהל מאבק סמוי. היא ניסתה להישאר ב"ביצה" של השחור-הכאב, ואני התאמצתי להוכיח לה, שהצהוב השמח והאור קיים עדיין, וחזק יותר. כששאלתי אותה, האם צריך לברא בה שמחה?, בעצם, שאלתי עוד שאלות סמויות: האם אין לך על מה לשמוח בחיים? האם אין לך על מה להודות, כשאת פוקחת עיניים בכל בוקר? וכו'. היא היתה כנה, ובתשובתה, הוכיחה לעצמה שיש לה במה לשמוח. אני מקווה שבזה הועלתי לה, ולכל מי שמתמודדת. ומי בעצם לא???
הערה חשובה: לאבחון יש כללים, היכולת להשתמש בכולם וההבנה כיצד לעשות זאת, תלויה במיומנות בת שנים. אך ההצלחה בדיוקם של הפרטים היא אך ורק בסייעתא דשמיא.
סיפור של ציור
אחד בפה ואחד בקיר
בחורונת מתוקה יושבת בסדנת ציור שהתקיימה ב"בית המורה". - היא יושבת בפינה, ומציירת ציור רגיל: בית, דשא, עץ ופרחים וכו'. אני מסתובבת בין המצירות, וכשאני מגיעה אליה, היא תופסת בשרוולי, מסיימת לצייר תוך כדי שהיא מעכבת אותי על ידה. ואז מושיטה לי את היצירה ורוטנת בקול: "אוף, למה אני ת-מיד מציירת שתי ידיות???
אני מחייכת. מסתכלת על הציור ועליה וסורקת מצב: בחורה רגילה על פניו לא נראה שום דבר בולט חריג. ציור רגיל. נקי, פרופורציונלי. אין שום דבר שמקפיץ לי את התשובה לשאלתה. אני חושבת , ותוך כדי כך, אומרת לה: "תעשי לי טובה! אל תגלי לי. אני אגיד לך למה את מציירת שתי ידיות!" "זה קשור לפה, זה דומה לאסטמה, זה משהו של כניסה מבחוץ פנימה, זה אולי קשור לדיאטה". היא לא יכולה להתאפק וקופצת: "אני צליאק!"
ראיתי בציור בית גדול, שאומר: אגו בריא, נוכחות טובה. ראיתי דלת שהיא המקום המאפשר כניסה מרצון אל הבית. דלת באבחון ציורים מראה על הפה. אז זה בוודאי שייך לאוכל, או לדיאטה. הידיות שלה הם שני מנעולים ענקיים, אחד על הדלת, ואחר על הקיר החיצוני של הבית. המנעולים לא מאפשרים כניסה חופשית. הידיות הם המעצורים, המחסומים, שהיא מתמודדת איתם, כדי שגלוטן לא יכנס!
הידית על הדלת היא לגיטימית, נמצאת במקומה ההגיוני, אבל היא גדולה מאוד. הידית על הקיר החיצוני של הבית נמצאת במקום לא שגרתי. (ידית לא נמצאת בד"כ על קיר). זה כבר דבר חריג – יש פה מנעול של כספת שאומר: "אוי ואוי עם משהוא יעז להיכנס דרך פה, אסור! אפילו דרך הקיר! "- זה מחשיד, זה אומר: יש פה משהו לא רגיל בנושא של כניסה מבחוץ פנימה. גם בצורה לגיטימית- דלת. וגם לא לגיטימית- קיר חיצוני. חשבתי על אסטמה, כי הידית היתה מצוירת כמו מנורה, ואם היו מצירים אותה במקום אחר זה היה מראה על קוצר נשימה, וכו', ואסטמה וצליאק הם "משפחה" של האלרגיות.
אחרי סיפרתי את הסיפור הזה, באחד מהשעורים שנמסרו ב"בית-המורה", נגשה אלי תלמידה, ואמרה לי: "אחותי גם מציירת כך, אבל היא שמה את הידית בצד השיני של הדלת. ורק ידית אחת". "אמרתי לה: כנראה ההתמודדות הקשה שלה היא עם אנשי ביתה, יותר מאשר עם החברה. אבל תגידי לי בבקשה, האם יש לה התמודדות עם דיאטה כל שהיא?" והיא, תוך כדי דיבור אומרת, לא דיאטה, צליאק!!, חשבתי שזה מובן מאליו! ונכון, בחברה היא מסתדרת מצוין! רק ההורים שלי היסטריים. הם "משגעים" אותה בדאגה שלהם שלא תאכל מה שאסור לה. היא בת שמונה עשרה! והם לא נותנים בה אמון, כאילו היא בת שלוש. זו באמת התמודדות!".
הערה בשולי הדברים: לאבחון יש כללים, היכולת להשתמש בכולם וההבנה איך לעשות זאת, תלויה במיומנות!